למה אנחנו מעבירים את המנורות שלנו דרך “חדר העינויים” הזה?
בואו נהיה כנים: חדרי אמבטיה הם סיוט אמיתי עבור רכיבי החימום. ברגע אחד יש אוויר קר מאוד, ברגע הבא – חום עז. בנוסף, יש ענן של אדים שנמצא כל הזמן מעל הכל. זו סביבה אכזרית ביותר. היינו יכולים פשוט לאסוף את המנורות האלו ולשלוח אותן. אבל אנחנו לא עושים זאת. במקום זאת, אנחנו מעבירים את כל המנורות דרך “מבחני זקנה בתנאי לחות וחום”. בעצם, אנחנו מנסים להרוס אותן לפני שהן מגיעות אליכם.
הבעיה עם קצת אדים
הבעיה עם מנורות אינפרא-אדום היא שהן משתמשות בחוט טונגסטן שנמצא בתוך מעטפת קוורץ. אם יש אפילו סדק קטן באותה מעטפת, אדי המים יכולים לחדור פנימה. כשהמנורה מתחממת, הלחות פוגעת בחוט הטונגסטן. זה גורם לחוט להתאדות מהר מדי, עד שהוא נהיה דק מדי – ואז הוא נשבר. כדי למנוע זאת, אנחנו משתמשים בחדרי זקנה. אנחנו מעלים את רמת הלחות ומשנים את הטמפרטורה, כדי לחקות שנים של רחצות באדים, רק בתוך כמה ימים. אם החיבורים חלשים, המנורה נהרסת במעבדה שלנו, ולא בתקרה שלכם.
התמודדות עם “הלחץ התרמי”
המעבר מחדר קר ולח לטמפרטורה של 1000 וואט ומעלה הוא לחץ עצום על המערכת. החומרים מתרחבים ומתכווצים במהירות, מה שיוצר לחץ גדול על הזכוכית ועל החיבורים המתכתיים. על ידי “הזדקנות” המנורות, אנחנו מאלצים אותן לעבור את המבחן הזה שוב ושוב. זה מוכיח שהמנורה יכולה לעמוד בעומסים האלו, בלי שהזכוכית תנשבר או שהחיבורים יישברו.
הקושי
האם זה מאט אותנו? כן. זה מוסיף כמה ימים לזמן הייצור שלנו. אבל זה שווה את זה. מנורה שעוברת את המבחנים האלו תחזיק מעמד כמו שהיא אמורה, ותשמור על עוצמת האור והחום שלה. החלופה היא ערימה של מנורות שצריך להחזיר, ולקוחות מאוכזבים. אנחנו מעדיפים להתמודד עם עיכוב בייצור, מאשר עם כישלון של המנורות בחדר האמבטיה שלכם.